איך לעצב מדליה שכמעט בלתי אפשרי לתת אותה

מתחילים במה שזה אמור לגרום להרגיש
למדליה יש שטח פנים קטן אך נוכחות ארוכת טווח. היא נשארת במגירה, נסעת בתיק, מופיעה בתמונת צוות והופכת לזיכרון פיזי מימים שהיו קלים יותר להשכחה. לכן השאלה הראשונה בעיצוב אינה 'מה הצורה שאנחנו יכולים ליצור?', אלא 'מה העבשה צריכה לגרום לאדם להרגיש?'
הלב הרגשי קובע את הגימור
חלמו על הרגע, לא על הקישוט. מרתון עירוני עשוי לדרוש תחושת תנועה וגאווה מקומית. פרס חברה עשוי לחייב איפוק, משקל ותחושת התקדמות שקטה. אירוע קהילתי יכול להיות גורם יותר עם צבעים וכדיפות. כאשר המרכז הרגשי ברור, ההחלטות המעשיות הופכות לקלות יותר: גימור, סקאלה, שפה, סרט וכמה מידע ההגש צריכה לשאת.
שומרים על הפנים קריאות במרחק יד
שימו לב לקריאות הצד הקדמי במרחק היד. צללית אחת חזקה ומרכז אחד בלתי נשכח בדרך כלל נעשים טוב יותר מאוסף מועדונים קטנים וצפופים. השתמשו במעביר המתכת כחלק ממערכת הגרפית; הוא יכול להפריד צבעים, לקחת שורה של סוגריים או ליצור הפסקה ויזואלית סביב המותג. לאחר מכן העבירו מידע תומך לאמצע, שם שמות, חסרות ושנים יכולות לחיות בלי להתחרות עם הסיפור הראשי.
מבקשים הדפסה שמתחשבת בייצור
לבסוף, בקשו הדמייה מודעת ייצור. רווחים קטנים, קווים דקים וצבעים קרובים מאוד יכולים להשתנות כאשר עיצוב הופך לכלי אמיתי ולפני שטח מתכתי. הדמיה טובה אינה פשרה; היא איך הרעיון שומר על תווי אישיות שלו כשהוא הופך לעבשה מוחשית.
בקצרה
ההנחיות הטובות ביותר למדליה דורשות החלטה אחת ברורה כבר בשלב מוקדם: איזו תחושה צריכה העבשה לשכנע את האדם?